בין 3 ערים

מאת שלמה שבא

כל בוקר היה הרב קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל מברך את אמו, שישבה בביתו, בברכת בוקר טוב. בדרכו לחדר אמו היה עובר בחדרה של הדיירת הצעירה חיה שוורץ, תלמידת אמנות הציור ב"בצלאל", שכבר יצאה ללימודיה. היה מתקרב אל קירות החדר ובודק מקרוב — הרב היה קצר-רואי — את הציורים החדשים. אחרי הבחינה הזאת היה נוהם לעצמו "יפה", "יפה" וממשיך בדרכו.

כשגמרה חיה שורץ את לימודיה במכללה לאמנויות, עמד הרב קוק ליד ה"עמוד" שלו כדרכו בלימוד ובכתיבה, וכתב איגרת לד"ר אלישקובסקי, מנהל סמינר דתי למורות. היה זה בשנת 1931. "הנני מוצא לנכון להודיע לכבוד תורתו שהצעירה חיה שוורץ חיה בביתנו זמן הגון, והיא מוכרת לנו ומחונכת ביהדות , ובהיותה אומנה בציור ראויה היא שתשיג עבודה מתאימה לה באחד מבתי הספר של "המזרחי" ובייחוד בבית הספר שתחת הנהלת כבוד תורתו. חתם הרב את שמו והטביע חותמו: רב ראשי לארץ ישראל.

חיה שוורץ לא היתה למורה בבית ספר אבל שנה אחר כך פרש עליה את חסותו חיים נחמן ביאליק ופתח תערוכה שלה בתל אביב, כדי שתמכור תמונות ותוכל לנסוע בכסף שתקבל תמורתן לפאריס, בירת האמנויות. שכן אותה נערה צעירה בת טובים הייתה, בת רב שלא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בו ונעשה איכר במושב, וידידיו ומכריו ביקשו לעזור לבתו המוכשרת.

מוצאה של משפחת שוורץ מעיירה בגבול פולין-אוקראינה. האב היה תלמיד בישיבה של החפץ-חיים וקיבל ממנו סמיכות, אבל סירב להתפרנס מן הרבנות. מגיל צעיר נתפס לציונות אף שבישיבה של החפץ חיים לא היו הציונים אהודים. לפי המסופר במשפחה הלך ברגל לאחד הקונגרסים הציונים הראשונים כדי לראות את הרצל.

שוורץ נשא אישה ושניהם חיו בעוני וגידלו שבעה ילדים. ב-1924 נסע שוורץ לארץ ישראל. משפחתו עלתה שנתיים אחריו. הרב קוק היה ידידו אבל הוא עבד בפרדסים של פתח –תקווה. כשהגיעה המשפחה לארץ התיישבה בצריף בשכונת מחלול על שפת ימה של תל אביב. חיה זוכרת שאביה אמר לבני המשפחה כשהביאם לצריף: "הארמון לא גדול אבל האמבטיה גדולה". והראה בידו על הים שהשתרע לרגליהם.

מילדותה אהבה חיה לצייר והייתה ממלאת את מחברותיה ברישומים. יום אחד ראתה אדם בבגד ים שחור, על ראשו כובע רחב שוליים ובידו לוח צבעים, עומד ומצייר על בד את צריפי מחלול ואת הים. עד אז לא ראתה צייר. היא הסתתרה מאחורי צריף ועקבה אחרי עבודתו. האיש חזר בכל בוקר, וחיה הייתה צופה בו בסקרנות רבה, עד שיום אחד אזרה אומץ, התיידדה עמו והראתה לו את מחברות ציוריה. אותו צייר היה מרדכי לבנון שגר במחלול יחד עם ציירים אביונים אחרים. לבנון הסתכל ברישומיה של הנערה בתשומת לב וביקש לראות את אביה. הוא מצא לשון משותפת עם הרב העובד בחקלאות, שכן היה בן רב ויודע היה ללמוד דף גמרא. "בתך מסוגלת להיות ציירת" אמר לבנון לאב. שאל האב: "ומה עליה לעשות לשם כך ?" אמר לו לבנון שיש בירושלים בית ספר לאמנים, "בצלאל" שמו, ושם היא יכולה ללמוד את רזי המקצוע. אמר האב לבתו: "בואי עמי לירושלים". נפגש האב עם פרופסור שץ מנהל "בצלאל" שאלו בענייני בית הספר ותנאי הלימוד ואמר לבתו" "תישארי כאן ותלמדי ציור". אבל נערה מתבגרת זקוקה לבית ואין היא יכולה לשהות בכל מקום שהוא שכן עלולה היא לצאת לתרבות רעה. הלך האב את הרב קוק ידידו וביקש ממנו לקחת את בתו אל ביתו. הסכים הרב קוק. הרבה אנשים בבית תהיה בו גם בת רעהו. וכדי שיהיו לבת צבעים וכלי ציור כמו שהורה פרופסור שץ מכר האב אחד מכלי ביתו וקנה צבעים וכלי ציור.

בחלק אחד של בית הרב קוק היתה דירת המשפחה ובחלק האחר היו בית כנסת וישיבה, ואנשים רבים שביקשו את עזרת הרב נכנסו ויצאו בבית. חיה אכלה על שולחנו של הרב יחד עם בני הבית והרב היה עוקב אחר לימודיה.

פרופסור שץ בילה זמן רב בנסיעות בין קהילות יהודיות, מנסה לאסוף כסף בשביל "בצלאל" שהיה במשבר תמידי. באחת הנסיעות האלו בלב אמריקה, מת פתאום ובית הספר נסגר. חיה שוורץ חזרה אל משפחתה שגרה אז בשכונת נווה צדק התל-אביבית. הצייר פלדי היה מלמד קבוצת צעירים בסטודיו שלו, בחצר גימנסיה הרצליה, ולבנון הביא לשם את חיה שוורץ. פלדי התפעל מעבודותיה וקיבל את הסטודנטית הצעירה ללימודים חינם אין כסף. לאחר זמן מה נתבקשה "לשלם" בעד הלימודים: לשבת כמודל בעירום; נבהלה וברחה ולא חזרה עוד לסטודיו. זריצקי פתח אף הוא סטודיו לציור והיא נרשמה וכבר היה לה כסף לשלם עבור הלימודים שכן נישאה לאיש. באותו זמן הרבתה לצייר עם הנדלר, לבנון, פיין אברמוביץ וקריזה. זריצקי הלהיב את תלמידיו לנסוע לפאריס וכל מי שלמד אצלו נסע לעיר האמנות להמשיך ללמוד בה, כמו קריזה וארוך. זריצקי היה כאותו תמרור דרכים: הראה לכולם את הדרך לפאריס והוא עצמו נשאר בארץ ישראל. רק עשרים שנה אחר כך נסע לפאריס. גם חיה רצתה לנסוע לפאריס אבל לא היה לה כסף. אז עלה בה הרעיון להציג תערוכה, למכור ציורים ולנסוע . הסופר יהודה בורלא, מכרה, המליץ עליה לפני ביאליק. ביאליק בא לביתה בנווה צדק לראות את התמונות פגש באביה ושניהם תלמידי ישיבה לשעבר התעמקו בענייני הלכה ואגדה. לבסוף אמר ביאליק: "אני אפתח את התערוכה". התמונות נתלו באולם של גדוד מגיני השפה העברית ברחוב אחד העם, וביאליק אמר דברי פתיחה והביא עמו את ראש העיר דיזנגוף שיצחק כץ יועצו לענייני אמנויות כתב בשבילו נאום פתיחה לתערוכה.

חיה מכרה ציורים ונסעה לפאריס. ארוך חזר לארץ וחיה שכרה את הסטודיו שלו בפאריס. שנתיים שהתה בעיר האורות למדה באקדמיה ביקרה בתערוכות ובמוזיאונים ושאפה אל ריאותיה את אויר העיר שכל מאורי הציור ישבו בה. היא התיידדה עם פרסמן שהיה בארץ עשר שנים לפני כן, עם מנה כץ עם קיקואין ועם שאר בני האסכולה היהודית של פאריס. יחד עם הולצמן יצאה לסביבות העיר, ושניהם היו מציירים בשקיקה. גם את סוטין הכירה . ידידתו ציירת ישראלית עשתה לה הכרה אתו. סוטין כבר היה אז אמן מפורסם. פעם הזמינה אותו חיה לסטודיו שלה לראות את תמונותיה . היא מספרת: "סוטין יהודי מופנם, ביישן מאוד, מכונס בעצמו, תמיד עטוף במעיל גדול כאילו כדי שלא יראו אותו. דיברנו אידיש ליטאית. הוא ניגש לראות את התמונות. אז כבר פנו אליו בתואר מאסטרו. שאלתי: "מאסטרו מה אתה מייעץ לי? " וסוטין ענה : "הסתכלי טוב באוטרילו". פגישתה הבאה עם סוטין הייתה על קיר של גלריה. עד היום היא גאה בכך : הוצגה תערוכה של ציירים פריסאיים ותמונה שלה הייתה תלויה לא רחוק מתמונה של סוטין.

ב-1937 חזרה לארץ ישראל נתקבלה לאגודת הציירים והייתה החברה הצעירה ביותר באגודה. אחרי שנה הציגה תערוכה בגלריה כץ, הגלריה המקצועית הראשונה בארץ. שוב פתח משורר את התערוכה היה זה יעקב כהן . באותו זמן כבר הגשים אביה את חלומו והתיישב עם משפחתו בכפר מעש שליד פתח תקווה והיה לחקלאי.

בשנות הארבעים הרבתה חיה שוורץ לצייר נופים דוממים ותמונות אדם בנוסח "אסכולת פאריס היהודית" והכחול החריף היה מושל בתמונות. התיידדה עם אמנים השתתפה בתערוכות כלליות וזכתה בפרס דיזנגוף שלוש פעמים.

בשנים ההן אומרת חיה שוורץ הרבו הציירים להיות בצוותא ובחברותא, וכמוהם עשו המשוררים והשחקנים. הציירים היו נוסעים אז לזכרון יעקב ל"בית דניאל" שאירח להבראה ולנופש מוסיקאים סופרים וציירים. בשנים ההן אומרת חיה שורץ צוירו התמונות שאפשר לקרוא להן ציורי זכרון יעקב. ציירים רבים ציירו את המושבה היפה השוכנת בלב ההרים וגם חיה שוורץ הרבתה לצייר את המושבה ואת סביבותיה. המוסיקאים והשחקנים השתכנו בבית ההבראה והציירים בצריף שבחצר. מנהלת הבית גברת ריש הייתה קפדנית מאד בענייני סדר וניקיון והייתה כועסת על הציירים שהיו חוזרים מהחוצות ומהשדות עם כלי הציור, בשעות לא קבועות ובידיים מלוכלכות מצבע. על כן השתכנו הציירים בצריף שבחצר ושכרו מבשלת משלהם. מושב הציירים היה עליז ואליו היו באים בערבים השחקנים רובינא, מסקין ואחרים ומבלים שעות ארוכות. היה שמח.

בשנת 1949 הוצגה תערוכת יחיד ראשונה של חיה שוורץ במוזיאון תל אביב. אחר כך נסעה לפריז והציגה גם בה תערוכת יחיד. את ההקדמה לקטלוג כתב מבקר האמנות הנודע ואלדמאר גורג'. אותות המלחמה עדיין ניכרו ולא היה די אור ברחובות. כל אחד מחלקי העיר הואר בשעה אחרת. הייתה זו פאריס לא מוכרת, עם ורבים מהציירים היהודיים ידידיה כבר לא היו בחיים כי נרצחו בידי הנאצים. מפאריס נסעה חיה ללונדון והציגה גם שם.

עם חזרתה לארץ הייתה בין הציירים הראשונים שהשתכנו בצפת ומאז הייתה לה צפת עיר מגורים שנייה.

בשנת 1958 השתתפה חיה שוורץ בביאנלה של ונציה וקיבלה פעם נוספת את פרס דיזנגוף. היא חיתה בתל אביב וחלק מקיציה עשתה בצפת ובכל שנתיים או שלוש שנים נסעה לפאריס. היא הרבתה לצייר נופים , פנים, נערות פרחים ודוממים. שלוש ערים שימשו השארה לציוריה. צפת, פאריס וירושלים. חיה שוורץ רואה בצבע יותר מאשר בכל אמצעי אחר את כלי הביטוי שלה. היא חלק מאסכולת פאריס היהודית ששגשגה בשני מקומות בפאריס ובתל- אביב. אבל בציוריה נוסף משהו משלה , שהוא שלה בלבד, משהו שרכשה בין צפת לתל-אביב . קיקואין (שעמו הייתה מציירת בסביבות פאריס אמר לה פעם: "חיה'לה את מציירת בכל מקום את צפת").

הביוגרפיה ה"גיאוגרפית" של חיה שוורץ היא כשל רבים מאמני הארץ וכך גם נושאי ציוריה, אבל המכחול הוא שלה בלבד.

הקדמה לספר על ציוריה של הציירת חיה שוַרץ שיצא בהוצאת 'כתר' ירושלים בשנת 1984 (מספר קטלוגי 534405 )