נופי פנים

מאת נתן זך

אמנית ה"בלוז" – הכחולים- כהלוך-נפש וכצבעוניות שלטת. רחל המחברת שוב ושוב, על פני עשרות שנים, אותו מחזור שירים אישי. במרכזו, דמות אשה- כמעט תמיד מצטדדת, לעולם אינה מישירה מבט אל עבר הצופה- באינטימיות של חדר שהוא לעתים קרובות גם אטלייה, ולפעמים על רקע פיסת נוף. לא בדיוק עצב, והרבה פחות מתוגה. ובוואדי לא עזובה נפשית. וגם לא גוונים חריפים של בדידות, ודאי לא התרסה. נוכחות שקטה של אשה-עם –עצמה בחדרה, עולמה, צופה מעט החוצה נשקפת הרבה פנימה. לא מתוך חטטנות או עריכת חשבון, אין כאן שום זכר לפסיכולוגיזם. מהורהרת בכחול המבודד אבל גם המשרה צינה נעימה של חדרה, חדר עבודתה וחייה. אשה מודעת לאמנותה, מודעת לחשיבותו של סידור הפרחים או צירוף הפירות שעל השולחן כ"דומם", מודעת לחדר ב"פנים" , לחוץ – כ"נוף". כלומר, דברים הנוטלים חלק באמנות, השואבים ממנה את משמעותם, המתרגמים לאמנות, הסובלים גלגול-דמות באמנות. לפעמים, באותו חדר, ציור נוסף שהוא עוד ציור של חיה שוורץ: תמונה בתוך תמונה כצעיף על גבי צעיף, מחיצנ נוספת למחצה, עוד חיץ מגונן מפני ממשות עריצה מדי, תורם לאשליה של עולם מסתפק בעצמו, מפרה את עצמו, מוליד את עצמו בלשון המראות שלה, היחידה שבה היא חורגת מתוך בדידות החדר-האטלייה של ההקשר החברתי , החיצוני, העולם.

בנופים- יותר פריצה החוצה, יותר מראה-עיניים מהלוך נפש. כאן- ארץישראל לא "ארץ ישראל של חיה שוורץ" כפי שנהוג לומר על אמנים. כי אם ארץ ישראל של עצמה, לא כורעת תחת כובדה של סובייקטיביות בוטה. משקפת אבל, יותר מכן, משתקפת. אף על פי שגם כאן בחירה, ברירה: הר, גבעה, אבן, מדרון, ים, פיסת אגם, עץ נסער ברוח, הכול דברים, מקומות יפים, בהם – הנופים המקודשים לאמנות הישראלית: ירושלים, צפת, זיכרון יעקב. בציורי הראשית גם עיר, תל-אביב, עיר החול והחולין. אחר כך גם היא נמוגה. אולי הייתה מהר מדי לכרך. מה שנותר הוא פנים או חוץ כשהפנים מוגן מפני חדירה אלימה מדי של החוץ, וזה האחרון – נוף ללא אדם, ולא עירוני. ופה ושם כחול.

הקדמה לספר על ציוריה של הציירת חיה שוַרץ שיצא בהוצאת 'כתר' ירושלים בשנת 1984 (מספר קטלוגי 534405 )